Psa'him
Daf 62b
וְתַנֵּי כֵן. אֵי זוֹ הִיא אֲנִינָה. מִשְּׁעַת מִיתָה וְעַד שְׁעַת קְבוּרָה. דִּבְרֵי רִבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אַשְׁכָּחַת חמַר. קֻלֹּת וְחֻמְרֹת עַל דְּרִבִּי. קֻלֹּת וְחֻמְרֹת עַל דְּרַבָּנִן. קֻלֹּת עַל דְּרִבִּי. מֵת וְנִקְבַּר בְּשַׁעְתּוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי. אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתָהּ שָׁעָה בִּלְבַד. עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנִן אָסוּר כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. קֻלֹּת עַל דְּרַבָּנִין. מֵת וְנִקְבַּר 62b לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים. עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנִן אָסוּר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי. אָסוּר עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים. אֲתַא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וְרַב חוּנָה תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. מוֹדֶה רִבִּי לַחֲכָמִים שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד. וְתַנֵּי כֵן. רִבִּי אוֹמֵר. תֵּדַע לְךָ שֶׁאֵין אֲנִינוּת [הַלַּיְלָה] תוֹרָה. שֶׁהֲרֶי אָֽמְרוּ. אונֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ לָעָרֶב. וַהֲרֵי אֲנִינוּת יוֹם עָשׂוּ אוֹתָהּ תּוֹרָה. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי חִסְדָּא. תִּיפְתָּר בְּשֶׁנִּקְבַּר עִם דִּימְדּוּמֵי הַחַמָּה. וְלֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם.
Traduction
On a en effet enseigné (304)''Jér., (Sanhedrin 2, 1); (Semahot 4,19).'': on nomme deuil d’onen le laps de temps qui s’écoule depuis la mort jusqu’à l’enterrement; jusque là, il est interdit de manger des saintetés, selon Rabbi; les autres sages étendent l’interdit à toute la journée. A bien examiner ces avis, il se trouve qu’ils contiennent un allégement et une aggravation selon Rabbi, ainsi que des déductions semblables selon les autres sages. Ainsi, il y a un allégement selon l’avis de Rabbi au cas où un mort a été enterré une heure après le décès; il n’y aura eu qu’une heure d’interdit selon lui, tandis que selon les autres sages il y a alors l’aggravation d’avoir à attendre toute la journée. D’autre part, il y a un allégement selon les autres sages au cas où un mort ne serait enterré qu’après trois jours; puisqu’ils limitent l’interdit au seul jour du décès et permettent ensuite de manger des saintetés, tandis que, selon Rabbi il faudra attente, en ce cas, pendant les trois jours. R. Abahou vint déclarer au nom de R. Yohanan et de R. Houna que tous deux disent: Rabbi (n’émettant pas son avis dans un but d’aggravation) reconnaît, comme les autres sages, que l’interdit porte sur le jour seul du décès, au cas où l’enterrement a dû être ajourné. On a en effet enseigné que Rabbi le prouve, en disant: le temps du deuil d’ônèn cesse à la nuit légalement, puisqu’il est dit dans la Mishna: l’homme en deuil d’un mort non enterré peut prendre son bain et manger de l’agneau pascal la nuit. - Ne résulte-t-il pas de ces mots que le deuil du jour entier constitue un interdit légal? (l’avis de ne manger l’agneau qu’à la nuit serait superflu, si ce n’était pas pour préciser la durée de l’interdit). -Non, dit R. Yossé b. R. Aboun au nom de R. Hisda, comme il peut s’agir d’un cas particulier, d’un enterrement qui a eu lieu juste au coucher du soleil, on ne peut rien en conclure.
Pnei Moshe non traduit
ותני כן. דלד''ה אין אנינות לילה מן התורה לאסור באכילת קדשים כדלקמן:
איזו היא אנינה וכו'. גרסי' להא לקמן בפ''ב דסנהדרין בהלכה א':
משעת מיתה ועד שעת קבורה. וכל זמן שלא נקבר אסור לאכול בקדשים ומשנקבר מותר דבקי רבי:
כל היום כולו. עד הלילה דין אונן יש לו:
אשכחת אמר קלת וחמרא וכו'. כשתמצא לומר לדבריהם איכא קולא וחומרא לדעתיה דרבי וכן לרבנן כדמפ' ואזיל:
מתו ונקבר בשעתו. מיד לדעתי' דרבי אינו אסור בקדשים אלא אותה שעה בלבד עד הקבורה ולדעתא דרבנן אסור כל היום כולו ובהא חומרא לרבנן וקולא לרבי:
קלת על דרבנן וכו'. ומצינו איפכא דלרבנן הוא לקולא ולרבי הוא לחומרא כגון שלא נקבר עד לאחר ג' ימים לרבנן אסור כל אותו היום שמת ותו לא ולרבי אסור הוא עד לאחר שנקבר ביום הג':
תריהון אמרין. דלא היא אלא דבכה''ג אף רבי מודה לחכמים שאינו אסור אלא אותו היום שמת בלבד ולא. פליג רבי אלא לקולא כשנקבר מיד באותו יום:
ותני כן. בברייתא דש''מ מדברי רבי דלא פליג היכא דיום הקבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה כדלקמן:
רבי אומר תדע לך וכו'. שהרי אמרו כאן אונן טובל ואוכל פסחו לטרב ומפני שאנינות לילה אינה אלא מדבריהם ובקדשים היא דאסור וכדפרישית:
והרי אנינות יום עשי אותה תורה. כלומר וש''מ מיהת מהמתניתין דאנינות היום עשו אותה מן התורה. והשתא אי אמרת בשלמא דרבי לא פליג היכא דיום הקבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה שאינו אונן מן התורה אלא מדבריהם בלבד שפיר הוא דנשמע ממתני' דאין אנינות לילה של יום המיתה אלא מדבריהם ויום המיתה שהוא מן התורה אינו תופס לילי עמו וא''כ היכא דאישתהי יום הקבורה שהיום עצמו אינו אלא מדבריהם אינו תופס לילו כלל עמו ואפי' מדבריהם מותר דהכי ס''ל לרבנן וכן לרבי דמודה הוא וכדאמרן דלא פליג אלא לקולא היכא דנקבר מיד דס''ל לרבי שלאחר הקבורה אפי' ביום אינו אסור אלא מדרבנן וכן בלילו ורבנן כל אותו היום אסור מן התורה ולילו הוא מדרבנן אלא אי אמרת דאפי' היכא דיום קבורה אישתהי ס''ל לרבי נמי דאסור מן התורה עד שנקבר וא''כ תופס הוא לילו מיהת מדבריהם והשתא יום המיתה דחמירא הוא אליבא דכ''ע על כרחך דלרבי בדין הוא דתופס הוא לילו עמו מן התורה והיכי קאמר רבי גופי' דאנינו' לילה לעולם אינו אלא מדבריה' כדיליף מהמתני' הא לדידיה אפי' לערב בדין הוא שלא יאכל פסחו אלא ודאי דמודה רבי היכא דאישתהי וניחא המתני' נמי לדידיה וכדאמרן:
תיפתר בשנקבר עם דמדומי חמת ולית ש''מ כלום. כלומר דר' יוסי בר בון דחי להאי הוכחה דלעולם אימא לך דרבי ס''ל אפילו היכא דאישתהי יום הקבורה אסור הוא וכן תופס לילו עמו והכל מדרבנן כדס''ל לעולם לאחר קבורה אינו אסור אלא מדרבנן ודקשיא לך מאי דאמר רבי תדע לך וכו' לאו בעלמא קאמר דתשמע מינה דס''ל לרבי דאין אנינות בלילה מן התורה ואפילו בליל של יום המיתה. לא היא אלא דמיירי שנקבר ביום שלאחריו ונקבר עם שקיעת החמה והכי קאמר רבי אין אנינות בלילה זו מדברי תורה מאחר שאינו לילה של יום המיתה. וקמשמע לן דאף על גב דיום הקבורה הוא אפ''ה אינו אלא מדרבנן ולהמתני' מוקי לה נמי דמיירי שנקבר עם דמדומי חמה בליל של י''ד ונקבר על ידי עממין ולאו בלילה של יום המיתה אלא לילה של יום שלאחריו והואיל ומדרבנן הוא אוכל את פסחו ועיקר הרבותא דקמ''ל דל''ת דהואיל ויום הקבורה כיום המיתה הוא אליבא דרבי הלילה שלאחריו נמי ליתסר בפסח הלכך קמ''ל דמכיון דביום גופיה לאחר הקבורה מדרבנן הוא אוכל הוא בלילה ולעולם פליג הוא רבי ביום הקבורה אפילו היכי דאישתהי וס''ל דמיהת מדרבנן אסור ותופס ג''כ לילו עמו. אין אנינה אלא למת בלבד. אין לשון אנינה נופל אלא על המת כדכתיב ואנו ואבלו פתחיה וכתיב התם מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה:
רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. אֵין אֲנִינָה אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד. דִּכְתִיב וְאָנ֥וּ וְאָֽבְל֖וּ פְּתָחֶ֑יהָ. הָתִיב רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא. וְהָֽכְתִיב וְאָנוּ֙ הַדַּייָגִים וְאָ֣בְל֔וּ כָּל מַשְׁלִיכֵ֥י בַיְא֖וֹר חַכָּ֑ה. אָמַר רִבִּי חִנְנָה. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אֵיו אֲנִינָה טְמֵאָה אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד.
Traduction
R. Abahou dit au nom de R. Eléazar: la douleur qu’exprime le terme ônèn est seulement applicable au décès d’un parent, comme il est dit (Is 3, 26): ses portes gémiront et seront en deuil (de la mort de leurs gardiens). -Mais, objecta R. Hiya b. Ada, n’est-il pas dit aussi (Is 19, 8): les pêcheurs gémiront, et tous ceux qui jettent l’hameçon dans le fleuve seront en deuil? N’en résulte-t-il pas que l’on s’exprime de même pour déplorer une perte d’argent? -En effet, répond R. Hinena, on a seulement voulu dire que l’impureté provenant du deuil d’onen n’est applicable qu’au deuil pour décès, eu égard à la question de manger des saintetés (305)Jér., (Horayot 3, 3)..
Pnei Moshe non traduit
והכתיב ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה. ועל יאור מצרים נאמר וכתיב ואנו:
כיני מתניתא. כן מיבעי ליה למיתני שאין אנינות טומאה לענין שאינו אוכל בקדשים כדין אינן וכדלעיל אלא למת בלבד. וכלומר לפניו ביום המיתה ולאפוקי יום שמועה קרובה וליקוט עצמות שאין דינם כיום המיתה כדקתני במתניתין וגרסינן להא נמי בפ''ג דהוריות בהלכה ג':
תַּנֵּי. יוֹם שְׁמִיעָה כְיוֹם קְבוּרָה. לְקֶרַע וּלְאִיבּוּל וְלִסְפִירַת שִׁבְעְה וְלִסְפִירַת שְׁלֹשִׁים. וְלֶאֱכוֹל בַּקֳּדָשִׁים הֲרֵי הֵן כְּלִיקוּטֵי עֲצָמוֹת (טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים). וְלִיקוּטֵי עֲצָמוֹת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא. תִּיפְתָּר שֶׁנִּקְבַּר מִשֶּׁחֲשֵׁיכְה. וְזֶה וָזֶה טוֹבְלִין וְאוֹכְלִין אֶת פִּסְחֵיהֶן לָעֶרֶב. וּקְבוּרָה אוֹכֶלֶת בַּקֳּדָשִׁים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. תַּרְתֵּיהוֹן בִּשְׁמִיעָה. שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת מֵאֶתְמוֹל. טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. שָׁמַע שֶׁנִּתְלַקְּטוּ לוֹ עֲצָמוֹת מֵאֶתְמוֹל. טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים.
Traduction
⁠—On a enseigné (306)Semahot ch. 12.: le jour où l’on apprend le décès d’un parent (dans le même mois) équivaut à celui de l’enterrement pour l’obligation de déchirer les vêtements, d’avoir d’autres marques de regret, de compter les sept jours du premier deuil et les trente jours du second deuil; quant à la consommation des saintetés (comme celle de l’agneau pascal), on considère le jour de la.réception d’une telle nouvelle à l’égal de la réunion d’ossements des parents (en ce cas, après avoir pris le bain légal, on peut manger des saintetés le soir). -Mais, est-ce qu’après avoir ramassé des ossements, il est permis de prendre le bain et de manger des saintetés aussitôt après? (Ne faut-il pas attendre la nuit)? -Il peut s’agir du cas, répond R. Yossé b. R. Aboun au nom de R. Hisda, où l’enterrement a lieu lorsqu’il fait presque nuit. Dans l’un et l’autre cas (après la réunion des os, comme après l’enterrement), on peut, le même jour, procéder à la purification par le bain, puis manger des saintetés. -Mais est-ce qu’après l’enterrement on peut dès la nuit, manger des saintetés? (La Mishna n’indique-t-elle pas au contraire que pour d’autres saintetés, hors de la Pâques, il faut attendre davantage)? -En effet, répond R. Yossé b. R. Aboun, dans les deux cas en question, il s’agit seulement de nouvelles reçues, savoir qu’il est mort un parent la veille, ou que l’on a procédé à la réunion d’ossements; il est permis alors de prendre le bain et de manger des saintetés le même soir.
Pnei Moshe non traduit
תני יום שמועה. בתוך שלשים דינו כיום קבורה לכל אלו לקרוע וכו' אבל לענין לאכול בקדשים דינו כלוקט עצמות וטובל ואוכל בקדשים לערב וקס''ד דקאמר ולקדשי' הרי הן כלוקט עצמות ואוכל בקדשים אף באותו יום והלכך מתמה וליקוט עצמות טובל ואוכל בקדשים מיד בתמיה:
תיפתר שנקבר משחשכה. כלומר שנלקטו עצמות והקבורה היתה משחשיכה וזה וזה וכו':
וקבורה אוכלת בקדשים. בתמיה אם נקברו העצמות משחשיכה וכי מותר לאכול בקדשים לערב והרי זה כאותו יום עצמו:
תרתיהון בשמועה. כלומר אלא הא דקאמר זה וזה אוכלין בקדשים שתיהן בשמועה איירי ששמע שמת לו מת מאתמול וכן ששמע שנתלקטו בשבילי עצמות קרוביו מאתמול דבשניהן הדין דטובל ואוכל בקדשים ולא כדמוקי רב חסדא:
Psa'him
Daf 63a
תַּנֵּי. הַמַּעֲבִיר אָרוֹן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת. אָמַר רִבִּי אָחָא. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּאָרוֹן שֶׁלְאֶבֶן. אֲבָל בְּאָרוֹן שֶׁלְעֵץ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. וְאֲפִילוּ בְאָרוֹן שֶׁלְעֵץ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת. אֵי זֶהוּ לִיקוּט עֲצָמוֹת. הַמַּעֲבִירָן בָּאֶפִּיקַרֵיסִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. לִיקוּט עֲצָמוֹת כִּשְׁמוּעָן. וְתַנֵּי כֵן. לִיקוּט עֲצָמוֹת מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם מִשֶׁיִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר. תַּנֵּי. אֵין שְׁמוּעָה לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. אָמַר רִבִּי חַגַּי. 63a וְהוּא שֶׁשָּׁמַע לְמָחָר. אֲבָל אִם שָׁמַע בוֹ בַיּוֹם יֵשׁ שְׁמִיעָה לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. וְיֵשׁ שִׁיעוּר לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. תַּנָּא נִיקוֹמַכַי קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. אֵין שִׁיעוּר לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. כְהָדָא רִבִּי מָנָא הוֹרֵי לְרִבִּי הִלֵּל דְּכִיפְרָא לִקרוֹעַ וּלְהִתְאַבֵּל כְּרִבִּי אָחָא. וְשֶׁלֹּא לְהִיטַּמּוֹת כְּרִבִּי יוֹסֵי. תַּנֵּי. לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן קִינִּים וְנֶהִי. וְאֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן לֹא בִרְכֹת אֲבֵלִים וְלֹא תַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. אֵילּוּ הֵן בִּרְכֹת אֲבֵלִים. מַה שֶׁהֵן אוֹמְרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אֵילּוּ הֵן תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים. מַה שֶׁהֵן אוֹמְרִים בַּשּׁוּרָה. תַּנֵּי. אֲבָל אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן דְּבָרִים. מָהוּ דְבָרִים. רַבָּנִן דְּקַיְסָריִן אָֽמְרִין. קִילּוּסִין.
Traduction
On a enseigné (307)''Jér., (Moed Qatan 1, 5); (Sanhedrin 6, 9).'': le transport d’une bière funéraire d’un endroit à l’autre n’est pas considéré comme la réunion d’ossements. Ce n’est vrai toutefois, dit R. Aha, qu’à l’égard du cercueil en pierre, qui conserve mieux son contenu que tout autre; mais dans un cercueil de bois (plus vite exposé à se dissoudre), on considère le maintien à l’égal de la réunion d’ossements (avec ses conséquences). Selon R. Yossé, même dans ce dernier cas, on ne suppose pas qu’il y ait une telle réunion, et l’on appelle ainsi le transport d’ossements dans un linceul, d’une place à une autre. R. Hagaï au nom de R. Zeira dit que l’on donne ce nom de réunion d’ossements à l’action même de les ramasser. Aussi l’on a enseigné que la réunion des ossements consiste à les glaner un à un, à partir du moment où la chair s’est désagrégée. On a enseigné: la nouvelle qu’un tel assemblage a été accompli ne donne pas lieu au deuil. Toutefois, dit R. Hagaï, c’est vrai lorsqu’on l’apprend le lendemain de l’opération; mais si on l’apprend le même jour, la prise du deuil a lieu (même sans avoir été présent).Y a-t-il une mesure dans cette cérémonie, pour qu’il y ait lieu de prendre le deuil? -Non, dit Nikomachos en présence de R. Zeira, pour la moindre quantité il faut observer le deuil. C’est ainsi que R. Mena a enseigné à R. Hillel de Kippara qu’il faut déchirer ses vêtements et observer d’autres marques de deuil, selon l’avis de R. Aha; mais, pour un tel assemblage (différant un peu de l’ensevelissement), un cohen ne doit pas se rendre impur, selon R. Yossé. On a enseigné: au moment de cet assemblage, on ne récitera ni complainte, ni lamentations, ni la prière pour les gens en deuil, ni les consolations. La prière du deuil est celle que l’on adresse à Dieu dans les synagogues (''Béni soit le consolateur des affligés''). Les consolations leur sont adressées dans le cercle formé autour d’eux (en quittant la tombe du défunt). Cependant, est-il dit, on dit à ce propos certaines paroles, savoir selon les rabbins de Césarée, les louanges (308)C'est là, sans doute, ce qui, plus tard, a donné naissance à la prière du Kaddisch, sanctification de Dieu. à Dieu (rappelant le dogme de l’immortalité). ⁠—
Pnei Moshe non traduit
תני המעביר ארון וכו'. גרסינן להא בפ''ק דמ''ק וכן בפ' נגמר הדין בהלכה ט':
אין בו משום ליקוט עצמות. לענין שיהא צריך להתאבל כל היום כדין ליקוט עצמות ומשום דמעבירו בארון ממקום זה לקברו במקום אחר אין זה כליקוט עצמות ממש:
הדא דאת אמר בארון של אבן. והתם גריס שיש משום דמתקיים הרבה אבל בארון של עץ מכיון דעשוי לירקב ה''ז כמלקט עצמות לקברן במקום אחר ומתאבל עליהן:
ר' יוסי פליג ואפי' בארון של עץ וכו' המעבירין באפיקריסין בסדין ובחלוק ממקום למקום. ובהא דאבתרה נשתבשה ונסתרסה הגי' בכאן והעיקר כדגריס במ''ק שם דעלה דקאמר איזהו ליקוט עצמות וכו' ממקום למקום גריס ותני כן ליקט עצמות מלקט עצם עצם משיתעכל הבשר אלמא דאין דין ליקוט העצמות אלא במלקט העצמות עצמן עצם עצם ולא במעבירין הכל ביחד בהארון:
ר' חגיי בשם ר' זעירא ליקוט עצמות כשמוען. והשתא ס''ד דה''ק דיום שמועה של ליקוט עצמות ואפי' שמע למחר ג''כ מתאבל עליהן וליקוט עצמות כשמוען דקאמר כלומר דחד דינא אית להו והלכך מייתי הברייתא דהא לא קתני הכי דהא תני אין שמועה ללקוט עצמות וקאמר ר' חגיי דהא דקתני אין שמועה לליקוט עצמות והוא ששמע למחר דבזה אין מתאבל עליהן אבל אם שמע בו ביום שנתלקטו יש שמועה לליקוט עצמות והיינו דקאמינא ליקוט עצמות כשמוען כלו' כדין ליקוט עצמות בפניו כך דין שמוען בו ביום ומתאבל עליהן:
ויש שיעור. אם יש שיעור לליקוט עצמות ועד כמה יהיו שצריך להתאבל עליהן:
תנא ניקומכי. שם חכם:
אין שיעור לליקוט עצמות. ואפי' כל שהוא מתאבל עליהן כהדא אדלעיל קאי דפליגי ר' אחא ור' אסי במעבירן בארון של עץ והורי ר' מנא לר' הלל דכיפרא לענין לקרוע ולהתאבל כר' אחא ולחומרא:
ושלא להטמאות כר' יוסי. ולענין שלא להטמאות להן אם הוא כהן דקיי''ל לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר הורי נמי לחומרא שלא להטמאות דבארון של עץ נתחסר הוא וכר' יוסי דקאמר היינו אפי' כר' יוסי דאף ר' יוסי לא קאמר דבארון של עץ לא הוי כליקוט עצמות אלא לקולא שא''צ לקרוע ולהתאבל עליהן אבל לחומרא מודה הוא שאינו מטמא להן:
מה שהן אומרין בבית הכנסת. כך היה מנהגן להתאסף בבית הכנסת ולומר ברכת האבלים:
מה שהן אומרין בשורה. כשעומדין לנחמו:
קילוסין. שבח להקב''ה שהוא ממית ומחיה וכיוצא בהן מדברי כבושין:
מַה טַעֲמוֹן דְּבֵית שַׁמַּי. אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם. מַה אַתֵּם לֹא נִטִמֵאתֶם עַד שֶׁנִּכְנַסְתֶּם לַבְּרִית. אַף שְׁבִיכֶם לֹא נִטְמְאוּ עַד שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית. מַה טַעֲמוֹן דְּבֵית הִלֵּל. אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם. מַה אַתֵּם טְעוּנִין הַזָּייָה בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. אַף שְׁבִיכֶם טְעוּנִין הַזָּייָה בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וְאֵינוֹ מְחוּוָר. דְּאָמַר רַב חִייָה בַּר יוֹסֵף גִּידּוּל בַּר בִּנְיָמִן בְּשֵׁם רַב. מּוֹדֵיי בֵית הִלֵּל שֶׁאִם עָבַר וְזָרַק אֶת הַדָּם שֶׁיוּרְצָה.
Traduction
Pourquoi dans notre Mishna, l’école de Shammaï dispense-t-elle les prosélytes des aspersions qui suivent d’ordinaire la purification? -Elle le déduit de l’expression explétive ''Vous et vos prisonniers'' (Nb 31, 19), en établissant une analogie partielle entre les juifs et les prisonniers Madianites (309)Sifri, section Matôth, n° 157.. Comme l’impureté n’a pas eu de prise (de conséquence légale sur vous) jusqu’à votre acceptation de l’alliance sinaïque, de même vos prisonniers (et les prosélytes) ne subissent pas les lois de l’impureté, avant d’avoir été admis dans la communauté d’Israël. Comment l’école de Hillel s’oppose-t-elle à cette déduction? Elle déduit au contraire de la dite expression que l’analogie est complète: comme il vous faut après l’impureté une aspersion au 3e et au 7e jour, il faudra agir de même à l’égard de vos prisonniers, ou prosélytes. Mais cette dernière analogie n’est pas formelle; car, dit R. Hiya b. Joseph, ou Guidal b. Benjamin au nom de Rav, si par transgression de l’interdit, on a versé le sang de l’agneau pour un païen converti en ce jour, ce sacrifice sera agréé (or, il ne le serait pas si l’impureté en question avait une gravité légale).
Pnei Moshe non traduit
מה טעמון דב''ש. במתני' דסברי טובל ואוכל פסחו לערב א''צ הזאה שלישי ושביעי דדרשי מדכתיב גבי הבאים ממלחמת מדין ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו' תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם והאי אתם בתרא מיותר הוא אלא דלא קאי להקיש שביכם לאתם בכל הענין ובא ללמד על בתחלה מה אתם לא נטמאתם עד שנכנסתם לברית שלא היו לאבותיכם דין ישראל עד שנכנסו לברית בהר סיני אף שביכם לא נטמאו עד שנכנסו לברית וא''כ מה שנטמא מקודם שנתגייר אינו טעון הזאה שלישי ושביעי וטובל כדין גר שמל ואוכל פסחו לערב וב''ה סברו דלגמרי אתקשו ואתם בא ללמד לדורות שגר שנתגייר טעון הזאה שלישי ושביעי:
ואינו מחוור. וקאמר הש''ס דהאי טעמא לב''ה אינו מחוור למאי דאמר ר' חייה וכו' דמודים ב''ה שאם עבר ולא הזה ושחט הפסח וזרק את הדם שהורצה ואוכל לערב ואי מהיקשא דקרא קא דרשי אמאי מודו דבדיעבד הורצה אלא דלאו בקראי פליגי וטעמייהו דב''ה משום גזירה דלשנה הבא הוא כדפרישית במתני':
נָזִיר שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד[(וְאֵינוּ] בַפֶּסַח. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. כָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ [חַייָבִין עָלֶיהָ] (וְ)עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ [אֵין חַייָבִין עָלֶיהָ] (וְ)עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. הַיי דִינוֹ סָפֵק. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. רֹאשָׁא דְפִירְקָא. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. הָהֵן דְּהָכָא. יָחִיד שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד בַפֶּסַח. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. יִידָּחֶה לְפֶסַח שֵׁינִי. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה. וָאַתְיָא כַיי דָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. נִיטְמָא בְטוּמְאַת בֵּית פְּרָס. מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ דֶרֶךְ רְחוֹקָה. צִיבּוּר שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד בַפֶּסַח. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. יַעֲשׂוּ בִסְפֵיקָן. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. יַיעֲשׂוּ בְטוּמְאָה. (אוֹמֵר) [אוֹף] רִבִּי הוֹשַׁעְיָה [מוֹדֶה] שֶׁיַּעֲשׂוּ בִסְפֵיקָן. לֹא אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה אֶלָּא לְחוֹמַרִין.
Traduction
– Si un naziréen est devenu impur dans un emplacement dont le caractère privé est douteux (310)''Dont on ne sait s'il est particulier ou public; V. (Nazir 8, 1), fin.'', sans que ce soit précisément le jour de Pâques (mais n’importe quel jour), selon R. Oshia Rabba, il devra se raser (aussi bien qu’il est impur pour exiger les aspersions); selon R. Yohanan, il n’est pas tenu de se raser, comme on a enseigné (311)Ibid., 7, 4.: pour toute impureté par contact de cadavre, qui exige de la part du naziréen de se raser (de rompre le vœu), il sera aussi tenu d’offrir le sacrifice de pardon; si l’impureté (moins grave) ne l’exige pas, on ne sera pas astreint au sacrifice (et comme ce dernier a seulement lieu en ce cas de certitude, il est inapplicable ici). -En quoi consiste le doute? -Il a lieu, dit R. Yohanan, conformément au commencement du chapitre sur le Naziréat (où l’on parle de deux naziréens dont l’un, resté inconnu, est devenu impur); R. Oshia le grand invoque comme douteux le présent cas (de la survenue de l’impureté dans un emplacement douteux). Si un particulier est devenu impur à Pâques dans un emplacement dont l’état privé est douteux, selon R. Oshia le grand, il devra s’ajourner à la seconde Pâques (comme un cas certain d’impureté); selon R. Yohanan, on l’enverra à une grande distance de là (en raison du doute, sans l’exposer à une omission volontaire du sacrifice). C’est conforme à ce qu’a dit R. Yohanan: celui qui est devenu impur pour s’être trouvé à l’entrée d’une place funéraire (312)Selon Rashi, un champ où la charrue en passant a brisé des ossements, dont la présence était ignorée., farso'', devra être envoyé au loin, en raison du doute d’impureté; lorsqu’une assemblée réunie à Pâques se trouve sous le coup d’une impureté dans un emplacement d’état douteux, elle devra, selon R. Yohanan, accomplir le sacrifice pascal dans le même état douteux (313)Cf. ci-dessus, (7, 6).; selon R. Oshia, elle l’accomplira dans l’état impur, et celui-ci reconnaît aussi (à l’instar de son interlocuteur) que le sacrifice devra être accompli; car ce qu’il dit n’a pas en vue un allégement (que l’on pourra négliger l’agneau pascal), mais au contraire une aggravation.
Pnei Moshe non traduit
נזיר שנטמא בספק רה''י ואינו בפסח. כלומר דבנזיר אין חילוק בין שאר ימות השנה ובין בפסח ואיידי דקאמר לקמן בספק רה''י בפסח קאמר הכא ואינו בפסח:
וגרסינן לכל הא דלקמן בפ''ח דנזיר בסוף הלכה א' הנזיר מגלח על טומאה זו דספק טומאה ברה''י כודאי משוינן לה:
ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח עליה דתנינן תמן בסוף פ''ו דנזיר כל טומאה מן המת וכו'. וכיון דאין חייבין על ביאת המקדש בספק טומאה דרה''י אין הנזיר מגלח עליה:
הי דינו ספק. ואיזהו נקרא ספק:
ר' יוחנן אמר ראשה דפירקא. התם קאי כדאיירי ברישא דפירקא שם שני נזירין שאמר להן ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם:
ר' הושעיה רבה אמר ההן דהכא. כלומר מה דאיירינן בה הכא שאירע לו איזה ספק טומאה ברה''י אבל ההיא דרישא דפירקא ס''ל לר' הושעיה מכיון דאיכא תלתא זה האחד שראה ואנו שני נזירים כרבים חשיבי ולאו ספק טומאה ברה''י היא:
יחיד שנטמא ובספק רה''י. כלומר בספק טומאה שברה''י מה דינו בפסח:
ידחה לפסח שני. דספק טומאה ברה''י כודאית היא:
משלחין אותו לדרך רחוקה. כדי לפוטרו מפסח הואיל ואינה אלא ספק טומאה:
ואתייא. האי דר' יוחנן כהאי אידך דאמר ר' יוחנן בנטמא טומאת בית הפרס שהוא מדבריהם משלחין אותו לדרך רחוקה והכי נמי בספק טומאה ברה''י דהא דמחשבינן לה כטומאת ודאית מדבריהם הוא:
צבור וכו' יעשו בספקן. יעשו בספק טומאתן דהואיל והטומאה דחויה הוא בצבור אפי' נטמאו בספק יעשו בספקן:
ר' הושעיה רבה אמר יעשו בטומאה. וקאמר הש''ס דאף ר' הושעיה מודה שיעשו בספיקן יכלומר דלא תימא ר' הושעיה לקולא קאמר יעשו בטומאה ושאינם צריכים עוד להזהר מטומאה ודאית ומשום דלדידיה ספק טומאה ברה''י כודאי מיחשבא קמ''ל דלא היא דהא שמעינן לר' הושעיה גופיה דמחמיר הוא בכה''ג כדאשכחן לעיל בפ' כיצד צולין בהלכה ו' גבי צבור שנטמא א' מהן ואין ידוע איזהו ר''ז אמר יעשו בטומאה תני ר' הושעיה יעשו בספיקן אלא לא קאמר כאן יעשו בטומאה אלא לחומרין לענין שהכל יעשו בטומאת ספק אפי' מיעוט הטהורין כדין פסח הבא בטומאה ודאית ואין יכולין לומר הרי אנו נדחין לפסח שני ומשום דקיי''ל שאין עושין פסח שני אלא א''כ בא הראשון בטהרה ואם בא הראשון בטומאה אין כאן פסח שני:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source